נאמנות אישית וניהול זמן תגובה מהיר 

המונח אסטרטגי הפך כה שגור במקומותינו עד כי פטרנו עצמנו מהצורך להבינו לעומקו. שיוכו של המונח לעולם העסקים הוא אימוץ של התקופה האחרונה בלבד, ומקור המילה הוא "סטרטגוס" שפירושו ביוונית מצביא, מפקד הצבא. האסטרטגיה היא איפוא מלאכת המצביא המכוונת להשיג הצלחה בהתמודדות מלחמתית או במילים אחרות, צורת ניהולה של המלחמה. המונח אסטרטגיה קיבל כיום משמעות רחבה כמטבע לשון לתוכנית עשייה שבה יש הכרעה בין מספר אפשרויות. עולם העסקים המודרני אימץ לעצמו את המושג הצבאי העתיק וכך ניתן למצוא את המונח בשימוש נרחב כמו " אסטרטגית ייצור", או "אסטרטגית שיווק ומכירות" וכדומה. אופנה רווחת כיום היא שמנהלים מהסוג של ברונים ניאו-פיאודלים הנכנסים לתפקידי ניהול בכירים יטו כמעט בצעד ראשון לקחת ייעוץ "אסטרטגי" בשם מטרה נעלה זו או אחרת. אבל, למעשה בכוונה כמעט בלעדית להחריב את מוקדי הכוח הישנים ולבנות לעצמם אחוזות וטריטוריות עם נאמנות אישית אליהם.

גם אם ההבחנה בין אסטרטגי וטקטי ברורה יותר במובנם המופשט, במציאות ההבחנה עלולה להיות עמומה. אף כי האסטרטגיה היא שמטילה משימות על הטקטיקה, היחס בין שתי הרמות איננו של קביעה חד סטרית, ליניארית. היחס בין שתי הרמות מורכב יותר וישנה תלות הדדית, קשר ו"דילוגים" הלוך ושוב. כלומר, הרמה האסטרטגית איננה יכולה להטיל "סתם" משימות על הרמה הטקטית, אלא היא צריכה לבחון באם המשימות הן אכן ברות ביצוע. בכך אמור להתפתח דיאלוג בו על הרמה הטקטית להסביר מה ביכולתה לבצע ומהם הקשיים הניצבים בדרכה. בדיאלוג זה חייב להיות ברור לכל השחקנים המשתתפים בתהליך כי השגת תוצאות מרביות ברמה הטקטית עלולה להיות למכשול להשגת התוצאות המיטביות ברמה הכוללת, האסטרטגית. לכן, שתי הרמות חייבות לתת את דעתן למצבים של תת-אופטימיזציה. רק שבמציאות במקרים רבים דרג הניהול הבכיר, המכונה בשם הברונים הניאו-פיאודלים הגדולים, אינו שש לדיאלוג מהסוג הזה. הסיבה לכך היא מפני שבתהליך זורם ידע רב ברשתות הארגוניות ומיד מתעורר החשש של אובדן הכוח. התוצאה הטבעית של חשש זה היא שמוקדים טקטיים מקבלים החלטות לתועלתם המקומית מבלי להתחשב כלל בתועלות האסטרטגיות וכך נוצר שיבוש שמחייב הקמת מנגנון איכות שיקפיד, יתקן ויפקח, אלא שזה רק מגביר את הצורך בקבלת החלטות מקומיות וכך נוצר מעגל קסמים המחזק את עצמו.

במשפט הרומאי הייתה המערכת כולה מושתת על חוק. אבל כשהתמוטטה האימפריה והתפתח הפיאודליזם התבססה השיטה על קשר אישי, בדומה למשפחה. אין זו מקריות שישנם ארגונים מודרניים כיום שמצהירים על כך שהם למעשה "משפחה". המאפיה עושה זאת ועושים זאת גם ארגונים עסקיים רבים אחרים. באותם ימים רחוקים, בטקס ההקדשה לקבלת האבירות, היה כורע הווסל על בירכיו, שם את ידיו בתוך ידי אדוניו ומצהיר ואומר: "מהיום והלאה אישך אני, גופי וחיי נתונים בידיך". המילה hommage הנגזרת מהמילה homme, שמשמעה איש, מציינת שלמין היום ההוא הווסל הופך להיות אישו של הברון באותו מובן שעד היום אומר מפקד בצבא "אנשי" בדברו על חייליו. גם כיום, לאחר ניקוי הטקסיות, הסמלים וסממני התקופה, ניתן לראות את מאפייני הקשר האישי והנאמנות "המשפחתית" בכל פינה ארגונית.

באחד הימים, נכנסתי לסניף של בנק גדול לצורך בירור איזה עניין מנהלי כלשהו. זהו סניף לא גדול עם צוות מצומצם של עובדים וללא זרם לקוחות גדול הממתין מול דלפקיו. מנהל הסניף, מפינת הזכוכית שלו, ישב מול שני עובדים ונזף בהם בצורה מכוערת, בקול רם, בשפה מתנשאת וכאילו נזף בבניו המתבגרים על עבירת מוסר. מהיכן רכש את הזכות הזו? מהיכן נובעת גם הרכנת הראש הכנועה של אנשים מבוגרים כלפי צורת דיבור אדנותית כזו? האם זו תופעה נדירה כל כך? בודאי שלא והיא נובעת בעיקרה מהצורך של המנהל - הברון להפגין שליטה על "אנשיו" במסגרת הניאו-פיאודלית ומהצורך להראות מהו מקור הכוח.

ההבדל הדרמטי, המהותי והמשמעותי ביותר בין אותם ימי הביניים לניאו-פיאודליזם של תקופתנו היום הוא זמן התגובה. באירופה שלאחר קריסת המערכת האימפריאלית של רומא, היו הדרכים משובשות וקשיי התחבורה היו רבים. השווקים היו מצומצמים ומקומיים ולא קשה היה לנהל משק נתון במסגרת צרה. שוק שחור, אגירה, הפקעת מחירים ופעילות ספקולטיבית היו תופעות קלות מאד לניטור ולהוקעה. העבדות, שהזיזה אוכלוסיות, בוטלה והאיכרים חיו בכפריהם. למעט ירידים במועדים קבועים לא נחשפה האוכלוסיה כמעט להשפעות חיצוניות. בתנאים סביבתיים כאלו היו לסדר הפיאודלי מספר יתרונות מהותיים, למרות כל מגבלותיו והמגרעות החמורות שלו. לעומת זה כיום, כאשר זמן תגובה הנדרש מרובם הגדול של הארגונים המסחריים הוא מהיר מאד, בסביבה משתנה כל הזמן ובחשיפה אינסופית לכל הגלובוס, אימוץ של מתודה פיאודלית הוא אסון ארגוני. גם אם הוא נעשה במסווה ותחת לעטיפה נוצצת של ייעוץ אסטרטגי.